<h1>הבתים — שערי הקידוש והשביתה שער רביעי</h1>
<h2>דף קיג.</h2>
אסור לפקוד גנותיו ושדותיו כדי לראות מה הם צריכין או היאך הם פירותיהם, שהרי זה מהלך לעשות חפצו, לר"ם. ודבר זה גורם לבעלי בתים שירדו מנכסיהם מפני שמבקרין נכסיהם ביום השבת. והיה להם לעסוק במלאכת שמים. ועוד שמא יראה בהם קלקול ויבוא לתקן ולעשות בשבת. וחסידים הראשונים אם נזדמן להם שיחשבו מחשבה על נכסיהם ביום השבת, לא היו עושים לעולם אותו דבר שחשבו אע"פ [שיש] בו הפסד גדול. ומעשה בחסיד אחד שיצא לטייל בכרמו בשבת וראה שם פרצה אחת וחשב עליה לגודרה, למוצאי שבת אמר הואיל וחשבתי עליה לגודרה בשבת איני גודרה לעולם, והקב"ה פרע לו שכרו בעוה"ז שהצמיח שם אילן לגדור הפרצה וממנו היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.
<h2>דף קיג:</h2>
מצות עשה לשבות ביום השבת שנא' וביום השביעי תשבות, אע"פ שענין השביתה הוא ביטול מלאכה, והעושה מלאכה עובר בעשה ובל"ת, מ"מ מצות השביתה כוללת לשבות ממקצת דברים אע"פ שאין בהם מלאכה כדי שתהא שביתת השבת ניכרת. כיצד, לא יהא דיבורו בשבת כדיבורו של חול, ולא הילוכו של שבת כהילוכו של חול. וכן לא יטלטל קצת דברים, אע"פ שהטלטול נאסר משום סרך מלאכה כדי שלא יבוא להוציא, מ"מ עיקר איסור דברים אלו כדי שתהא שביתה ניכרת. וכן כתב הר"ם זה לשונו אסרו חכמים לטלטל קצת דברים כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו הנביאים וצוו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול כדי שלא יהא כיום חול, ולא שיחה של שבת כשיחת חול שנאמר ודבר דבר. קל וחומר שלא יהא טלטול של שבת כטלטול של חול, כדי שלא יהא כיום החול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהם, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיעסוק בו, ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח. ועוד כשישב ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבוא לידי מלאכה. ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן שובתים ממלאכה, ואם היה מותר להלך ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת. לפיכך השביתה מדברים אלו היא השביתה השוה לכל אדם בכל מקום. ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול [ואסרו] שלא יטלטלו אלו כלים הצריכים להם. עד כאן.
אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, שלא יהא הילוכו של שבת כהילוכו של חול. ומי שהיה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להלך ולעבור בלא דילוג יעבור ולא ידלג. . [אבל אם אינו יכול להלך] אא"כ יכנס במים או ירבה בהלוך, ידלג ואל ירבה בהילוך, ולא יכנס במים שמא יטנפו כליו במים ויבוא לידי סחיטה. ויראה לי שזה דוקא כשהולך לדבר מצוה, אבל אם הולך לדבר הרשות כגון לטייל לא יעבור אא"כ יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתעקר השניה.
<h2>דף קכד:</h2>
מצות עשה לשבות ביום השבת שנא' וביום השביעי תשבות, אע"פ שענין השביתה הוא ביטול מלאכה, והעושה מלאכה עובר בעשה ובל"ת, מ"מ מצות השביתה כוללת לשבות ממקצת דברים אע"פ שאין בהם מלאכה כדי שתהא שביתת השבת ניכרת. כיצד, לא יהא דיבורו בשבת כדיבורו של חול, ולא הילוכו של שבת כהילוכו של חול. וכן לא יטלטל קצת דברים, אע"פ שהטלטול נאסר משום סרך מלאכה כדי שלא יבוא להוציא, מ"מ עיקר איסור דברים אלו כדי שתהא שביתה ניכרת. וכן כתב הר"ם זה לשונו אסרו חכמים לטלטל קצת דברים כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו הנביאים וצוו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול כדי שלא יהא כיום חול, ולא שיחה של שבת כשיחת חול שנאמר ודבר דבר. קל וחומר שלא יהא טלטול של שבת כטלטול של חול, כדי שלא יהא כיום החול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהם, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיעסוק בו, ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח. ועוד כשישב ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבוא לידי מלאכה. ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן שובתים ממלאכה, ואם היה מותר להלך ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת. לפיכך השביתה מדברים אלו היא השביתה השוה לכל אדם בכל מקום. ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול [ואסרו] שלא יטלטלו אלו כלים הצריכים להם. עד כאן.
<h2>דף קנ.</h2>
אין מחשיכין על התחום כדי לעשות במוצאי שבת דבר שאסור לו לעשותו בשבת. כיצד, אין מחשיכין על התחום ללכת לשכור פועלים או להביא פירות מחוברין במוצאי שבת, וכן כל כיוצא בזה מן הדברים שאין לעשותן בשבת. ואין מחשיכין על התחום להביא בהמה, אלא קורא לה והיא באה. אבל מחשיך הוא להביא פירות תלושין שאם יש שם מחיצה היה מביא. וכן מחשיך הוא כדי שילך למוצאי שבת לשמור פירותיו, שמותר אדם לשמור פירותיו בשבת. ומותר אדם לומר לחברו לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש שם בורגנין היה הולך בשבת. ומותר להחשיך על התחום על עסקי כלה, אע"פ שיחשיך כדי ללכת במוצאי שבת לעשות דבר שאסור לו לעשות בשבת. וכן כל עסקי המת לכל מה שצריך לו. ואומר לו לשלוחו לך למקום פלוני, לא מצאת שם הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום ידוע למקח, שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן, וכתיב [מעשות חפציך וכו'] חפציך אסורין חפצי שמים מותרין.
מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת בין תלושין בין מחוברין. ואם בא אדם ליטול מהם או בהמה או חיה לאכול מהם, גוער בהם ומכה ומרחיקם. והלא דבר זה מחפציו הוא ולמה הוא מותר, מפני שלא נאסר אלא להקנות (עמי) חפצים שאין מצויין עתה או להשתכר ולהרויח ולהטפל בהנאה שתבוא לידו, אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר. למה זה דומה, לנועל ביתו מפני הגנבים. המשמר זרעיו מפני העופות וקישואיו ודילועיו מפני החיה לא יספק ולא ירקד כדרך שהוא עושה בחול, גזירה שמא יטול צרורו ויזרוק ד"א בר"ה, לר"ם.
יש דברים שהם אסורים בשבת אע"פ שאינם דומים למלאכה ואינם מביאים לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו משום [שנאמר] אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי. ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. לפיכך אסור לאדם להלך לחפציו בשבת אפילו לדבר בהם כגון שידבר מה ימכור למחר או (ימכור) [מה יקנה] או היאך יבנה בית זה ובאיזה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בזה אסור, שנאמר ודבר דבר, דבור אסור הרהור מותר, לר"ם. לא ישכיר אדם פועלים, אבל אומר אדם לחברו הנראה שתעמוד עמי לערב, ולא יאמר לו היה נכון לי לערב, שנמצא עושה חפציו בשבת. יש מי שפסק שמותר לומר לגוי לשכור פועלים מפני שזה שבות דשבות. ויש מי שפסק שדבר זה אסור, והראשון עיקר.
פוסקין צדקה לעניים בשבת. ומפקחין פקוח נפש בשבת. והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת. והולכין לטרטיות ולקרקסיאות, והם מקומות שמנגחין שם שוורים והעומדים שם בסכנה והולכין שם בשבת לפקח על עסקי רבים להציל העומדים שם. והר"ם כתב הולכין לבתי מדרשות ולבתי כנסיות ואפילו לטרטיות וטרקלין של גוים לפקח על עסקי רבים. וכתב הר"ם משדכין על התינוקות ליארס ועל הנער ללמדו ספר וללמדו אומנות. ומבקרין חולים ומנחמין אבלים. והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלצעוק.
<h2>דף קנז.</h2>
מפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך השבת. ונשאלין לחכם על הנדרים שהם לצורך השבת ומתירין ואע"פ (שיש) [שהיה] להם פנאי להתירם קודם השבת, שדברים אלו דבר מצוה הם.
